ריטב"א על מכות ח׳

1 היינו דקא"ל ועוד. תמיהא מילתא אם הטעם הראשון אינו אמת דר׳ לית ליה למדר׳ מסור׳ היכי שייך לומר עליה ועוד. וי"ל דר׳ הוה אמר מעיקרא דאע"ג דבכל התורה דרשינן מקרא הכא דרשי׳ מסורת מדלא כתי׳ מעצו ומיהו כשתמצ׳ לומר שאין בו הכרע לחלוק זה משאר כל התור׳ שאנו דורשין מקרא יש לנו אחרת שילמו׳ סתום מן המפור׳ נאמר עץ למט׳ וכו׳:

2 מהו דתימא לר׳ ככח כמו דמי. פי׳ מדלא דמי לעץ המתבקע דהת׳ כשהקסם מתבקע מן העץ בכחו עדיין הברזל המשילו בידו של מכה מה שאין כן בזה שכבר יצא פסא מידו של מכה קמ"ל דסוף סוף בכחו הרג בהו המכה ולא שני לן בינייהו:

3 אלא כח כמו לר׳ היכי משכחת לה וכו’. פי’ לאו קושי׳ היא דהא לא אשכחן לר׳ בשום דורתא דאמר כלום בכח כחוב ענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאי׳ בפ"ק דב"ק וכן בפ׳ הנחנקין:

4 הא דתנן אם יש רשות לניזק ליכנ׳ שם גולה. איכא למידק מהא דאמרי׳ בפ׳ המניח בבא קמא דף לב ע"ב הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה לו על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ואמרינן עלה א"ר אסי בר חנינא חייב בד׳ דברים ופטור מגלו׳ משום דהוה ליה שוגג קרוב למזי׳. ותירץ רבי׳ הרמב"ן ז"ל דהאי דהכא מיירי שיש רשות לניזק ליכנס שם בכל עת שירצה והוא נכנס תדיר בכל עת אבל אין זה יודע באיז׳ שעה הוא נכנס הלכך לאו קרוב למזי׳ הוא דלא הוי האי מסיק אדעתיה דליעול השתא אבל התם מיירי שנתן לו רשות ליכנס עתה ונכנס היה לו לשמור ידו שלא יזיקנו ומדלא נשמר הוי ליה שוגג קרוב למזי׳:

5 כסותר את כותלו לאשפה. ואוקימנא דסותר אותה ביום דלא שכיחי בה רבים אלא דאיכא דמיקרי ויתיב ולפ"ז הוא משמע דהמדרינן ממאי דאוקימנ׳ בסותר את כותלו בלילה ולא משמע הכי לישנא דהוה לן למימר אלא לכך י"ל דהשתא אתינן לפרושי דהא דאמרן בסותר את כותלו בלילה לא שסותרה בלילה אלא שסותרה במקום העשוי לתשמיש בלילה:

6 אי דלא ששכיחי ביה רבים אנוס הוא. פי׳ לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבי׳ ושכיחי בה אפי׳ מיעוט לאו אנוס הוא וכדמוכח ממסקנ׳ דאמרי׳ ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפ"ה דוקא דמיקרי ויתיבו לא שכיחי אלא ודאי לאו דוקא נקט רבים והכי בעו לומר אי דלא שכיחי בה אינשי אנוס הוא ואגב דנקט מעיקרא דאי שכיחי בה רבים מזי׳ הוא נקט להך גיסא אי דלא שכיח בה רבים ומיירי דלא שכיחי אפי׳ מיעוטא. ואפשר נמי לומר דנקט רבים לומר דלא הוה סמוך לרשו׳ רבים בקרן זויות סמוכה לרה"ר כי היכי דלדחוק חד מן הרבים ולא שכיחי התם:

7 והא דתנן ר׳ אליעזר בן יעקב אומר. לאו פלוגתא היא דהאי מקרא נסבי לה בברייתא דתנו לה רבנן אלא לפי שלרבי אליעזר בן יעקב חידש אותה תלי לה בדידיה וכדתני בברייתא תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב ומיהו אפילו כשתמצא לומר דפליגי רבנן ההאי דרשא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה:

8 ורמינהו ומצא פרט למצוי. פי׳ גבי מוכר שדה אחוזה כתי׳ והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכדדרשינן ומצא השתא שאם הית׳ גאולתו זו מצויה אצלו כשמסרה אין כופין את הלוקח למחזירה לו. והא דאמרינן שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרו׳ ברעה ויגאל ביפה לרבותא נקטינן לה דאפילו להא דאורחא דאינשי למיטב׳ הכי משום דאית ביה הרוחה לא מיהדר ביה וכ"ש למכור בקרו׳ או יפה בשביל רחוק או רע ואפי׳ שוה בשוה:

9 התם מעניינה דקרא והכא מעניינה דקרא. פי׳ דלשון ומצא שפיר משמע בין מעיקרא בין השתא ועניינא דקרא מכריע כי שמעינן ליה בדוכתיה וכדמפרש ואזית. ובשלמא אשכחן כי האי גוונא גבי כי ימצא דגבי עגלה ערופה דפליגי בהדרשי דדרשינן כי ומצא חלל פרט למצוי שאם היה מקום כותים או עיר הסמוכה לספר אין מודדין ואלו בפ׳ הנחנקין סנהדרין דף פו גבי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו תניא הגונ׳ את בנו ר׳ ישמעאל בנ של ר׳ יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן מ"ט דרבנן דכתי׳ כי ימצא פרט למצוי ואקשינן אלא מעתה הא דכתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ה"נ דכי ימצא פרט למצוי ואלא כגון בית פלוני דשכיחן גבייהו ה"נ דפטירי ופרקינן אנן מונמצא בידו קאמינא הא מן כי ימצא לחוד לא, דרשינן פרט למצוי. וי"ל כי הא דהכא דכל חד וחד מעניינא דקרא דודאי כי ימצא לא משמע פרט למצוי אלא דגבי עגלה ערופה מוכחא מילתא דכיון דתלי רחמנא במדידה למיזל בתר קורבא דכל שכן היכא דמוכחא טפי דתלינן ביה וכל דאיכא כותים או מקו׳ סמוך לספר הא איכ׳ למיתלי ולישנא דכי ימצא חלל הכי משמע שימצא בחדוש וכל שהוא מקום כותים או ספר לאו חדוש הוא מה שאין לומר כן באידך דגונ׳ ובעלת בעל וכי מעיינת בה נמי משכחת דפרט האמור בזה ובה אינו בענין אח׳ אלא שהלשון א׳ ופירושו מתחלף דאלו בההיא דעגלה ערופה בעינן לומר דפרט שבעל עבירה מצוי במקום ההוא ובאידך דגונב ובעולת בעל בעינן לומר שהנגנב והנבעלת שבהן העשית העבירה מצוי אצל העובר עבירה לומר שהעבירה מצויה לעשות ומש"ה לא הוצרכו להקשות ולתרץ מאחד לחבירו ודשמעתין בעינן לומר שהנהרג או הפדיון ההוא היה מצוי במקום הזה או לאדם זה מקודם לכן והרי אלו ג׳ ענייינים חלוקים בלשון אחד ופשיטא מילתא דליכא למיפרך מהני דהכא להנהו דהתם כלל ואפילו היו מענין אחד משום דומצא לחוד וכי ימצא לחוד:

10 כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה הכא נמי אינה מצוה אף הלשון זה נאמר בדקדו׳ והכי בעינן לומר דכיון דאם מצא חטוב אין עליו מצוה לחטו׳ ולא עדיף הא מהא אף כשלא מצא חטוב שהוא צריך לחטוב ולאו סגיא בלאו הכי אין החטיבה ההיא חשובה מצוה והכשר מצוה בעלמא הוא ואפי׳ הידור מצוה אין בזה יותר מבזה ולאפוקי האב מכה את בנו והרב הרודה את תלמודו דמפרש תלמודא ואזיל דהתם לעול׳ איכא מצוה וכן מתפרש אידך דאמרי׳ לקמן כיון דאם מצא חרוש אינו חורש שאין לנו אפילו הדור מצוה יותר לחרוש מבחרוש:

11 אע"ג דגמיר מצוה קאעבי׳ כדכתיב יסר בנך ויניחך. פי׳ ודייק הכי מדקאמר ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כלומר אע"פ שאינו צריך עכשיו זה ויניחך לבסוף ויתן מעדנים לנפשך וגם התלמי׳ בכלל זה הוא נקרא בן כדכתי׳ בני הנביאים אלו תלמידיהם. וא"ת הניחא האב והרב אלא שליח ב"ד הא ודאי כדגמיר אידך ולא חטא יש עונש לשליח ב"ד להלקותו ומלקות נמי איכא מדכתיב לא יוסיף וי"ל דמההוא לא פרכינן כלל דהתם מצוה ממש איכא להלקותו כשהוא חייב בדכתי׳ והפילו השופט והכהו לפניו:

12 לאו מילתא היא דאמרי. פי׳ רש"י ז"ל אע"ג דקושאט קאמינא דחטבת עצים דסוכה לא מיקרי מצוה ולא דמי לאב הרודה את בנו מ"מ תשובה נצחת יותר הייתי יוכל להשיב דעל כרחין קרא לא מיירי אלא בחטבת עצים דרשות ויפה כיון ז"ל דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה בין מאי דקאמר דגבי האב את בנו ואע"ג דגמיר מצוה קא עביד וכדכתי׳ ולקמן אקשינן מינה והא אמרת אע"ג דגמיר מצוה קא עבי׳ דאלמא הכין ודאי מילתא דקושטא:

13 וכל היכא דכתי׳ אשר אי בעי הוא. וא"ת הא דכתיב גבי נשיא אשר יחטא ה"נ נימא דאיבעי חוטא וי"ל דההוא לדרשא אתא אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על חטאתו כדאיתא במס׳ הוריות דף י ע"ב:כ

14 לרבות מחוסר כפורים. פי׳ שאע"פ שטבל והעריב שמשו אם נכנס למקדש קודם שיביא כפרתו באותן שהן מחוסרין כפרה כזב וכזבה ויולדת ומצורע חייב כרת ובודאי מיניה שמעינן לטבול יום שלא העריב שמשו שאינו מחוסר אלא הערב שמש בלבד דההוא לא חשיב טהור והאי חשיב טהור כדכתי׳ ובא השמש וטהר. ואיכא מאן דאמר טהר גברא אלא כיון דלשון סתום הוא אי לא כתב אלא חדא ייתורא הוא מוקמינן לה בטבול יום דוקא:

15 אנא מעוד קאמינא. פירושו אנא מעו׳ קאמינא דנפיק מת מצוה ולרווחא דמילתא נקט טמא יהי׳ והכי אורחא דתלמוד׳ למנקט חד קרא במקו׳ קרא אחרינא כ"ש בזה שהכל מקרא א׳ ותפס ראשו. ויש לפרש עוד אנא מעו׳ קאמינא לה לההיא דטבול יום ומחוסר כפורי׳ והא דפרכינן לעיל ממת מצוה ה"ה דמצי למיפרך מטומאת קרובים למאן דסבר לה יטמא מצוה דמצו׳ להטמא לקרובים אלא דניחא לי׳ למנקט מת מצוה שהיא לד"ה דנפק׳ לן מול אחותו:

16 אין צריך לומ׳ חריש של שביעי׳ וכו’. פי’ קרא כתי׳ ששת ימי׳ תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבו׳ ולא משמע ליה לר"ע לפרושי בחריש ובקציר תשבות בענין שבת כפשוטו דאמאי נקיט קרא חריש וקצי׳ יותר משאר מלאכות דהא בכולהו אינא עשה ולא תעשה וכרת וסקילה וליכא למימר שבא לחלק לחייב על כל מלאכה ומלאכה דההיא נפקא לן או מלא מבערו למ"ד הבערה לחלק יצאתה או מאחת מהנה כדאיתא בפ׳ כלל גדול וליכא למימר נמי דאתי לאוקמי בעשה בלחוד שכבר יצא לא תבערו ללמד על כולן שהן במיתה הלכך ליכא לאוקומי בשבת בראשי׳ וכיון דכן מוקמינין ליה לשבת של שביעי׳ דקרייה רחמנא נמי שבת. ואין זה מדרש העוקס את המקרא דהא איכא לפרושי קרא כדפי׳ רש"י ז"ל דה"ק ששת ימים תעשה מעשיך בחול וביום השביעי ממש תשבות ופעמים שאפי׳ בימי החול בחריש ובקציר תשבו׳ וזה בשבת של שמיטה. ור"מ הלוי ז"ל מפרש דכולה קרא נדרש בימי שמיטה וימים האמורי׳ כאן שנים הם. ואין זה נכון בעיני דאע"ג דכתב קרא ימים במקום שנה כדכתי׳ ימים תהיה גאולתו ימים או עשור אבל כשיש שם מנין כך וכך או ביום כך וכך לא קרי להו ימי׳ ולא קאמר יום פלוני במקו׳ שנה פלו׳ ולסתום חזון א׳ המלאך לדניאל ימים אלף למאן דמפרש דבעי לומר שנים. ואין לנו בזה אלא פירש"י ז"ל:

17 שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע. וליכא למימר דאתא הא לאוקמי גם בעשה כדי שיהא בו עשה ול"ת כמו בשבת וי"ט דהא בר מהא איכא עשה מדכתי׳ ושבתה הארץ שבת שבתון יהיה לארץ ולא מוקמינן טפי בעש׳ יתירי כיון דאיכא למידרשי׳ בער׳ שביעית לרבותא נקט הכא דלא מיבעיא דלא צריכין לעשה דהא אפי׳ ל"ת אית ביה דכתי׳ שדך לא תזרע:

18 יצא קציר׳ עומר שהיא מצוה. פי׳ ודוחה שבת ומאן דלא דריש הכי או סבירא ליה דקצירת העומר אינ׳ דוחה שבת דהא פלוגתא היא במנחו׳ או דסבירא ליה דהלכה למשה מסיני הוא וכדאיתא נימי בפ"ק דמוע׳ קטן וכדכתיבנ׳ התם בסנהדרין:

19 שוליא דנגרי חיותא היא. פי׳ ומצוה נמי איכא ללמדו אומנו׳ ופריק דגמיר אמנת׳ אחריתי דאי׳ ביה לחיותיה:

20 ורמינהי מכה נפש פרט למכה אביו. פי׳ קס"ד דבעי לומר פרט להורג אביו וקרא ה כי מידרש כל מכה נפש דוקא שאין בזדונו מיתה אלא בהריגת נפש יהיה גולה פרט להורג אביו שבלא הריג׳ יש בזדונו מית׳ בחבל׳ בעלמ׳:

21 לר"ש דאמ׳ חנק חמור מסייף שגגת סייף ניתנה לכפרה ושגגת חנק לא נתנה לכפרה. פי’ שההורג את אביו יש בו שתי מיתו׳ חנק משום חובל וסייף משום רוצח וקי"ל דכל שנתחיי׳ שתי מיתות נדון בחמור׳ הלכך לר"ש נדון זדונו בחנק החמור הלכך אין בשגגתו גלות דשגגת סייף הקל יש לו כפרה ולא שגגת חנק החמור אבל לרבנן נדון בסייף החמור׳ הלכך יש לשגגתו כפרה בגלו׳:

22 רבא אמר פרט לעושה חבורה באביו. פי׳ דלעולם אפי׳ בריית׳ אתיא אף לרבנן וה"ק פרט לעושה חבורה באביו בשוגג שאינו גולה כיון שלא הרגו והשתא אתי קרא שפיר כל מכה נפש דהיינו הורג שהיא מכת נפש הוא גולה ולא החובל באביו שאין בו מכת נפש:

23 סדא כיון דמזיד בר קטלא הוא בשוגג נמי ליגלי. פי׳ דאע"ג דאמרי׳ לעיל דשגגת חנק לא נתנה לכפרה ה"מ לר"ש דסבר שחנק חמור ואין למדין חמור הקל אבל לרבנן דסבירא להו דסייף חמור כיון דסייף חמור יש כפרה לשגגתו בגלו׳ כ"ש חנק הקל:

24 ה"ג במתני׳ הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולה על ידם חוץ מגר תוש׳. וכן גרס רש"י ז"ל והרמב"ן והר"ז הלוי ז"ל וכן הגי׳ הראב"ד ז"ל ולא גריס חוץ מע"י גר תוש׳ דהוא לישראל משמ׳ שהנהרג הוא גר תוש׳ ובגמ׳ אוקימנ׳ למפני׳ בהדיא בגר תוש׳ שהרג את ישראל:

25 אמאי קרי ביה ונשיא בעמך לא תאור בעשה מעשה עמך. פי’ ונשיא לאו דוקא אלא ה"ה למקלל חבירו דנפקא לן מנשיא וחרש במה הצד כדאיתא בדוכתא בעינן בעושה מעשה עמך ועב׳ וכותי לאו עושה מעש׳ עמך הם דכוי אפי׳ למ"ד כותים גירי אמת הם. דהיינו ר"מ דסתם מתני׳ כותיה מ"מ כבר קלקלו מעשיהם כדאיתא בב"ק ועבד נמי אע"ג דהוי בכלל עמך לענין חיו׳ מצות כנשים מ"מ אין ראוי לבא בקהל למה יהא בכלל עמך סתם ועוד דלאו עושה מעש׳ עמך הוא דסתם עבדים פריצים:

26 כגון שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה. פי' שאין בה דין ממון דאלו הוה בה שוה פרוט׳ נותן ה׳ דברים ואינו לוקה שאין אדם לוקה ומשלם ובפי׳ רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות כל היכא דאית ביה תשלומין דשוה פרטה כדאיתא בפ׳ אלו נערות כתובות דף לב: